סוף השנה האזרחית 2021 מסמל עבורי גם חצי שנה של שהות בישראל (עוד פוסטים על החזרה לישראל פה).
המון אנשים שואלים אותי "איך את מסתדרת?" ו- "איך הילדים מתקדמים?" ו-"את מתחרטת?" והתשובה שלי לרוב היא "תלוי באיזה יום שואלים אותי"
כי יום אחד אני באופוריה, כשאני יכולה להגיד לאבא שלי מזל טוב ליום ההולדת, לחבק ולנשק אותו וביום הבא אני בדאון כי רציתי להזמין מוצר כלשהו והוא יקר רצח, יותר מפי 2 מבארה"ב.
ביום שאחרי כיף לי כי אני פוגשת בספונטניות חברה לקפה וביום הבא אני בדאון כי אני מרגישה בודדה ושאף אחד לא מבין אותי.
אז אתם מבינים?
יש פה רכבת הרים רגשית אותה עוברים כל בני הבית לבד וביחד.
אז "איך אני מסתדרת?" לרוב בסדר והמצב משתפר מיום ליום
ו-"איך הילדים?" בסה"כ במגמת עליה ואני מודה על זה כל יום
ולסיום- "את מתחרטת?" ממש לא. כי למרות כל הקשיים והגעגועים, החזרה היא תהליך שהייתי צריכה לעבור, מעין אבן בדרך ובמסע שלי שהייתי צריכה להתמודד איתה ולחקור.
ובינתיים, אשמח לחלוק אתכם כמה המלצות שעוזרות לי ברוב הימים להתמודד:
אני מנסה להתמקד בהווה-מה היה לי היום שהיה טוב/ממלא/מחזק/נחמד.
בהמשך לסעיף הקודם אני כותבת כל ערב לעצמי על מה אני מודה- זה יכול להיות דברים קטנים כמו "תודה שהצלחתי לשתות את הקפה חם" או גדולים כמו "תודה שנפגשתי עם מישהי איתה רציתי להפגש כבר הרבה זמן". אין הגבלה או מינימום לסעיפים אבל כן חשוב לכתוב ולא רק להגיד בעל פה.
אני יוזמת-מפגש, שיחה, קפה, פעילות הכרות כי אחרת זה לא יקרה. אני זוכרת מתהליך הרילוקיישן לסיאטל שזה עזר לי גם שם. (ודיברתי על זה הרבה בפרק שלי בפודקאסט).
אם יש לכם חברה קרובה, שמתכננת גם היא לעבור לאותו מקום כמוכם ובאותו הזמן זו ברכה מטורפת! התמזל מזלי ויש לי כזאת ואני ממש מרגישה ברת מזל על מישהי שמכירה אותי ועוברת את כל התהליכים יחד איתי. ואם לא- תמצאו מישהי כזאת. (וזה לא קל, אני יודעת, אבל באמת שמאוד עוזר)
אני לא מנסה להיות חיובית ושמחה כל הזמן, אלא פשוט להרגיש. הרילוקיישן הוא תהליך לא פשוט ולפעמים עצוב לי ולפעמים אני כועסת וזה בסדר. אז אני נותנת לעצמי רשות להיות שם, לחוש את הרגש שלי ולא לדחוק אותו או להסתיר אותו ואחרי פרק זמן הוא חולף. נשמע הזוי אבל עובד.
קבוצות תמיכה- בפייסבוק/אינסטגרם או במציאות. העיקר, אל תשארו לבד ואל תחזיקו את הקושי בפנים! אם תשתפו תתפלאו כמה אנשים מרגישים בדיוק כמוכם ולפעמים זה מקל.
תקיפו את עצמכם באנשים לא שיפוטיים, שיכולים להקשיב לכם, להכיל אתכם ואת מה שאתם עוברים- חברה מפה או משם, בן משפחה או מטפל.
תדעו שזה תהליך שלוקח זמן. אני אומרת לעצמי שגם בתחילת הרילוקיישן לסיאטל לקח לי זמן להתאקלם, ולכן כך גם יקרה בישראל. לחלק מהאנשים הקליטה לוקחת חצי שנה, לחלק שנה ולחלק אפילו יותר וזה בסדר כי אנחנו אנשים שונים.
אל תשכחו להנות מהדרך ולזכור שיש פה בישראל גם דברים טובים. לדוגמא אוכל מצוין, ים, מזג אויר טוב, שמש רוב השנה, אנשים חמים שאוהבים לעזור, משפחה, עצמאות לילדים, פתיחות ובטח עוד המון דברים שרלוונטיים רק לכם.
ובאוירה אופטימית זו רציתי להודות לכם שאתם עוקבים, קוראים, מגיבים ומאפשרים לי לאוורר ולשתף את המחשבות שלי.
אז מה הטיפ שלכם? אני תמיד שמחה ללמוד מניסיונם של אחרים.
וחלק ממה שקרה בחצי שנה אצלנו בבית-
コメント