היום לפני חודש בדיוק הגענו לישראל ואם מישהו אומר לכם שחזרה לישראל היא לא רילוקיישן הוא משקר. ובגדול.
כמו שכולם אומרים זה היה חודש של רכבת הרים מטורפת.
כל יום מרגיש כמו נצח, מרחיק אותי מעשר שנים של חיים בסיאטל ומפגיש אותי עם מציאות חדשה במדינה ישנה- חדשה ומצד שני בראייה של חודש עשינו כל כך הרבה!
אז מה היה לנו פה?
מצד אחד חם ולח פה שזה גיהנום. כל היום מבלים במזגן כלומר הילדים לא עוזבים את המסכים.
מצד שני אין כמו מקלחת קרה באמצע היום. ובבוקר. ובערב.
הביורוקרטיה הישראלית לא פשוטה.
יש המון משרדים, הם לא ממש מקושרים האחד לשני וגם בין העובדים במשרד לא תמיד יש הבנה והסכמה על דרך הפעולה.
מצד שני, את רוב הפעולות ניתן לבצע דרך האינטרנט או הווטסאפ והמענה היה אדיב ברוב המקרים.
אם חשבתם שבארה"ב יש מונופול על אינטרנט אז בישראל המצב עוד יותר גרוע (שומעים את התסכול בקולי?)
מדינת ישראל שנחשבת להאב של סטארטאפים עובדת עם אינטרנט בשיטת ADSL, ניתוקים, איטיות ובעיות ברשת.
יש ניצוץ של תקווה בפריסת סיבים אופטיים אבל היא איטית וקיימת בעיקר בבתים משותפים חדשים.
(על ספקי התשתית האחרים אני בכלל לא מדברת כי שירות הלקוחות שלהם יותר גרוע מקומקאסט)
מצד שני, לפחות בבזק בינלאומי יש מענה מהיר במשך כל שעות היום והטכנאי כבר מכיר אותנו אישית ומחליף איתנו דאחקות.
כל כך פינטזתי על הים ובינתיים הייתי רק פעמיים.
זו אשמתי לגמרי אבל בין טכנאים לסידורים לחום אימים גם חצי שעה נסיעה נראית ארוכה.
מצד שני, כשכבר הגענו לים נרגעתי ונתתי לו לקחת איתו את כל החוליים, הקשיים והעצבים וביום שישי האחרון גם אחותי, גיסתי וההורים שלי הגיעו איתנו לים לבילוי משותף אז אני מרוצה.
ואחרונה חביבה,המשפחה.
תקופת ירח הדבש עברה מהר מדי ופסטיבל ״מאיה חוזרת לישראל״ נגדע יותר מהר משחשבתי בעקבות בידודים למיניהם.
אין ספק שלהגיע לישראל בתקופה הנוכחית פוגם בטקס המעבר ובהתלהבות. עד שיצאנו מהבידוד כבר כולם הפנימו שחזרנו וחזרו לשגרת יומם.
מצד שני, גיסי הגשים לי חלום של ארוחה משפחתית אחרי שנים שהשתתפתי רק בתמונות, עזרתי לאמא שלי כשהיתה צריכה אותי והיא עזרה לי, הבן הגדול שלי נתן לאחיינית שלו להשתולל איתו, אחותי ואני יצאנו להופעה ולכוס יין, גיסתי הזמינה אותנו לארוחת שישי טעימה, חברה טובה הזמינה אליה לבראנץ, נפגשתי עם חברה אחת לקפה בספונטניות ועם אחרת לקוקטייל ועוד ועוד.
וכל זה רק בחודש.
ועל מה אין לי טענות? האוכל!
אז אולי אני לפעמים נשמעת קצת ממורמרת ועסוקה בהשוואות אבל אני גם יודעת שזו היתה ההחלטה הנכונה.
פשוט צריך זמן.
ולתת לעצמי להסתגל וללמוד מחדש את המקום ואת האנשים והתרבות.
אז נושמת עמוק לפני שמתחיל החודש הבא ואני בטוחה שיהיה טוב. 🙂