מהרגע שסיפרתי שאני חוזרת לישראל הרבה אנשים שאלו אותי איך קיבלנו את ההחלטה.
האמת? אני מבינה את השאלה הזו, כי גם אני הרגשתי שקבלת ההחלטה הזו כבדה ויושבת לי על הכתפיים והלב. היו לא מעט רגעים שחשבתי- "למה אף אחד לא מחליט במקומי? למה אני צריכה לקבל כזו החלטה משנה חיים?" אבל בסופו של דבר אף אחד לא יכול ולא צריך לקבל החלטות לגבי החיים שלי חוץ ממני.
ושלא תבינו לא נכון.
לקח לי ולבעלי חודשים של שיחות, דיבורים, קריאת פוסטים של אנשים אחרים ועוד שיחות לתוך הלילה עד שהגענו להחלטה.
אני זוכרת שישבנו באוטו בנסיעה הארוכה לילוסטון ושוב השאלה עלתה ואז לפתע, כאילו הענן התבהר והתשובה הייתה ברורה- "כן. אנחנו חוזרים בקיץ הבא לישראל."
ופתאום לא היו ספקות שזו ההחלטה הנכונה עבורנו
ופתאום התשובה הייתה שם.
אני רוצה לחלוק אתכם את תפיסת עולמי ואת הנקודות החשובות שעזרו לי בקבלת ההחלטה לחזור לישראל אחרי 10 שנים בסיאטל (אבל בעצם תקפות לכל שינוי בחיים):
1. התפיסה שאנחנו מתחרטים על משהו שלא עשינו ולא על משהו שעשינו. (וזה מגובה במחקרים).
כמו שבחרתי לצאת לרילוקיישן כי לא רציתי להתחרט שלא ניסיתי לחיות כמה שנים מחוץ לישראל, ככה אני לא רוצה להתחרט שלא חזרתי בזמן להיות עם המשפחה, שלא ניצלתי כל רגע, שהעדפתי עוד חדר בבית או מכונית גדולה יותר על פני עוד רגעים של חסד עם ההורים, האחיינים והאחים.
ואין פה שום שיפוטיות כלפי מי שמחליט אחרת, מה שחשוב הוא לא לחיות בחרטה.
2. החיים קצרים ואני רוצה להנות כמה שאפשר מרגעים גדולים וקטנים כאחד.
מגיפה אחת קטנה שנכנסה לחיינו בסערה, גרמה לי להפסיק את המרוץ ולחשוב מה חשוב לי באמת. הקורונה הוכיחה לי שאני לא יכולה לדעת מה יהיה מחר ולכן צריך להפסיק לפחד וללכת עם הלב. והלב שלי אחרי עשר שנים אמר שהוא מיצה. שהוא רוצה שינוי ומשהו אחר והוא לא רוצה להתחרט.
3. השינוי הוא הקבוע היחיד בחיים ושום דבר לא סופי חוץ מהמוות.
אני תמיד יכולה לחזור, אני תמיד יכולה לשנות ושום דבר לא קבוע וחקוק בסלע.
התפיסה הזו מאוד מקלה עלי לקבל החלטות, כי כל החלטה שאני אקבל היא ההחלטה הכי טובה שיכולתי לקבל היום עם המידע שיש לי היום. ועוד שנה? אולי היא תשתנה. וזה בסדר.
אז אני כמובן לא מציעה לחזור לישראל ו"לחיות על המזוודות" אבל זו גם אפשרות ועצם הידיעה שעדיין כל האפשרויות פתוחות בפני מרגיעה.
4. הפחד משתק אותנו. איך נסתדר? במה נעבוד? האם יהיו לנו חברים? איך הילדים יסתדרו? האם נמצא דירה? ועוד ועוד שאלות. וכל אחת מהן מפחידה. אבל בסופו של דבר הפחד הכי גדול שלנו הוא הפחד שלא נצליח להתמודד. ואם יש משהו אחד שהרילוקיישן לימד אותי הוא שאני יכולה להתמודד עם כל דבר.
אני חזקה, אני יודעת לבקש עזרה כשצריך, אני חברותית ויוזמת. אני אתמודד גם עם הרילוקיישן לישראל.
ולרגע אני לא מבטלת את הפחד והקושי. הוא קיים מאוד ואני נותנת לו מקום ולא מתעלמת ממנו. אבל אני יודעת שאני יכולה להתמודד, שיש לי כלים וסביבה תומכת ואני ממליצה לכל אחד למצוא את הסביבה התומכת שלו בתהליך הזה.
5. נקודה אחרונה קשורה למצבכם הספציפי בנקודת הזמן בה אתם מתלבטים- עד כמה שני בני הזוג מעוניינים לחזור, בני כמה הילדים, מה מצבכם הכלכלי והאם תוכלו להרשות לעצמכם כמה חודשים של התאקלמות, האם אתם מרוצים מהעבודה שלכם או לא, האם אתם בודדים במקום בו אתם גרים, האם יש לכם ויזה לשהות, האם יש לכם תמיכה ועזרה בארץ, האם אתם בכלל רוצים או שיש פה לחץ חברתי.
אני ממליצה לעבור נקודה נקודה ולבחון את המצב שלכם וגם לערב איש מקצוע כמו רואה חשבון או יועץ רילוקיישן אם צריך.
בשורה התחתונה, ברור לי שאתם מחפשים פתרון קסם אבל לצערי אין.
כל משפחה היא שונה ולכל משפחה יש צרכים שונים.
אתם תשמעו המון רעשי רקע ועצות וגם המון אנשים שמדברים את הפחדים שלהם אבל בסופו של דבר זה תלוי רק בכם.
שבו, דברו, תבינו מה הערכים הכי חשובים שלכם כבני זוג עבור המשפחה שלכם ואז קבלו החלטה שטובה לכם, כי רק אתם יודעים מה נכון למשפחה שלכם.
ותזכרו שקיבלתם את ההחלטה הכי מתאימה שיכולתם לקבל בהתאם לנתונים שבידיכם ושנכונה עבורכם עכשיו.
מה יהיה בעתיד? מה היה בעבר? מה קורה אצל אחרים? זה לא רלוונטי כרגע.
הסיפור שלכם הוא שלכם והוא כאן ועכשיו אז תחשבו- באיזה סיפור אתם רוצים לחיות כרגע?
