אני ומשפחתי חלק מקהילת ישראלים בסיאטל כבר כמעט 10 שנים ובאופן מפתיע, אף על פי שחיות פה כבר יותר מ-2000 משפחות ישראליות, יש אנשים שיצא לי לפגוש שוב ושוב במעגלים שונים עד שנכנסו לי ללב. ורד מרזר ספיר היא אחת מהם.
הכרנו דרך חברים משותפים, לאחר מכן היא החליפה אותי בתור מנהלת משרד בחברה מקומית בבעלות ישראלית ואז היא פרצה לתודעה הקהילתית כמנהלת סניף סיאטל עם הרבה התלהבות ותשוקה. והכל תמיד בחיוך, אהבה ועם מילה טובה.
אז עכשיו הגיע גם תורכם להכיר את ורד, מאמינה גדולה באנשים וקהילה, שנמצאת בארה"ב כבר 7 וחצי שנים, אמא לשלושה, מנהלת את תוכנית קשת של ארגון ה-IAC ועד לאחרונה ניהלה את פעילות הארגון באזור סיאטל.
ורד, ספרי לנו את סיפור הרילוקיישן שלך
נחתנו בסיאטל יום אחרי ה-4 ביולי 2013, זאת אומרת שאנחנו פה כבר כמעט 7 וחצי שנים. הגענו בעקבות
הצעת עבודה שעדי בעלי קיבל. כשהגיעה ההצעה בדיוק התכוונו לעבור לדירה שרכשנו בארץ והתגובה הראשונה שלי הייתה: "לי טוב, לך טוב אז למה?". לא בער לי לעבור לארה"ב. אני מאוד קשורה לישראל ולמשפחה ובאמת היה לי טוב אבל במקביל הבנו שזו הזדמנות לתת לילדים חוויה, לחשוף לעולם וקצת לצאת מהבועה הישראלית. אנחנו זוג שבד"כ מקדם הזדמנויות בברכה ועדי הצליח לשכנע אותי לתת לזה צ'אנס. הסכמתי אבל מאחר ויש לי הורים מבוגרים, שידעתי שלא יגיעו לבקר ביקשתי שנגביל את החוויה לשלוש שנים, מקסימום חמש. וככה מצאנו את עצמנו עושים רילוקיישן ביולי עם שני ילדים-איתמר בן חמש וחצי וגל בן שלוש וחצי ובטן הריונית של חודש חמישי.
זה בטח ממש קשה להגיע בהריון לרילוקיישן.
ידענו שאנחנו רוצים עוד ילד וזו הייתה התוכנית בלי קשר לרילוקיישן. להגיע לפה בהריון זה מפחיד כי ברור לך שאת הולכת לעבור את זה לבד ,אבל זה בהחלט מחשל ולמדתי להכיר את היכולות שלי להתמודד ולסמוך על עצמי.
איזה אתגרים את זוכרת שהכי השפיעו עלייך חוץ מהריון ולידה?
בכל מפגשי הפרידה מחברים ומשפחה כולם אמרו לי "יש לך אנגלית, זו מדינה מערבית, כמה זה כבר שונה את בטוח תסתדרי". במציאות נוכחתי שזה לא ממש מדויק. הגעתי למדינה שמתנהלת אחרת, עם תרבות אחרת וניואנסים אחרים. ידעתי את השפה אבל מצד שני לא הייתה לי את השפה. הבנתי את המילים אבל לא באמת. בארץ לא הפחיד אותי שום דבר, הרגשתי עצמאית ומסוגלת -בנקים, חשבונות, מערכות, בירוקרטיה... ידעתי איך לנהל את זה ופה פתאום הכל היה שונה. אני בהיותי גם טיפוס זורם לא עשיתי המון מחקר לפני. אמרתי- נגיע, נסתדר.
מה שכן, לקראת הנסיעה אחותי הכריחה אותי לפתוח חשבון פייסבוק ואז גם באמת התחברתי לקבוצת "ישראלים בסיאטל" וכמו כל ישראלי שמגיע לאזור התחלנו לשאול שאלות. אחת הנשים שענתה לי היא לילך גפרט שפירא, שאפילו התארחה אצלי בבית עם הילדים שלה, כשהגיעה לביקור בארץ. גם הילדים וגם אנחנו התחברנו מיד וכך היה שהם היו המשפחה הקולטת שלנו והם שאירחו אותנו לארוחת שישי ראשונה ברילוקיישן.
ההתחלה לא הייתה פשוטה והרבה דברים היו שונים ממה שחשבנו שיהיה. למשל, אני במקצועי מרפאה בעיסוק ויש לי יותר מ-12 שנות ניסיון בעיקר בתחום בריאות הנפש ובתחום הגריאטרי והייתי מאושרת בעבודה שלי בישראל. לקראת המעבר ידעתי שזה מקצוע נדרש בארה"ב ושאני צריכה רק לעשות בחינת הסמכה. וככה יצא שכשהגענו, דבר ראשון נכנסתי לאתר של ארגון המרפאים בעיסוק האמריקאי. לחרדתי ראיתי שבראשון לאותו החודש שינו את החוק וכדי לקבל זכאות לגשת לבחינה אני חייבת תואר שני בריפוי בעיסוק בעדיפות לאוניברסיטה אמריקאית. המחשבה הראשונה הייתה כמובן "מה? אני לא יכולה לגשת לבחינה? אין דבר כזה!" לא הייתי מוכנה לקבל לא כתשובה ושלחתי להם את כל המסמכים. לצערי כמה ימים אח"כ קיבלתי מכתב תשובה יפה שאומר לי שהם מצטערים אבל החוק השתנה. התחלתי להבין שאם אני רוצה לעסוק במקצוע שלי אני אצטרך להיכנס ללימודים אקדמאים, כשאני במקום חדש, עם שני ילדים וילדה בדרך, כשהתואר יקר בטירוף ובכלל לא רציתי לעשות תואר שני בתחום! וזה היה הדבר הראשון שהשתבש "בתוכנית".
ומשם עוד דברים התחילו להתגלות לא בדיוק כמו שחשבנו. למשל התחלנו לחפש דירה וגילינו שהמחירים באזור ה"ישראלי" גבוהים מאוד, אז החלטנו להרחיב מעגלים ולשמחתינו מצאנו בית שאהבנו שאיסקווה. כולם אמרו לנו שנהיה "מעבר להרי החושך" אבל התאהבנו בשכונה ומצאנו פה חברים טובים.
הבן שלי היה אמור להיכנס לגן חובה אבל היה מקום רק בתוכנית של חצי יום, כלומר מ-9 עד 11:30, כך שמימים מלאים במסגרת חינוך בארץ פתאום אני מורידה ואוספת אחרי שעתיים וחצי.
אלה הסיפורים הקטנים שהפכו את ההתחלה למאתגרת ואת המציאות למאוד שונה עבורי - במקצוע שלי אני לא יכולה לעבוד, אני לא גרה איפה שחשבתי שאגור, הילד שלי הולך למערכת חינוך שונה ואז גם ילדתי וחמותי שהייתה אמורה להגיע שברה את הרגל ולא הגיעה בסוף. אה, וגם התחיל החורף.
למזלי, בשבועות הראשונים פה פגשתי מישהי בשם עדי שהפכה לחברה טובה והיא זאת שהוציאה אותי מהבית. הצטרפנו לקבוצת התעמלות של אמהות עם עגלות. פעמיים בשבוע, לא משנה מה מזג האוויר יצאנו לפעילות ספורטיבית עם עגלות וזה גרם לי לצאת מהבית ולא לשקוע. ואז גם התחלתי לגלות את הכוחות - גיליתי שאני מסוגלת לגדל שלושה ילדים לבד, לתקתק את הבית גם עם תינוקת, למלא ימים ולהסתגל.
ומכאן גם החל תהליך העבודה. אני בן אדם שעובד מגיל 12 ובחיים לא ישבתי בבית ופה פתאום אני כבר שנה עם הילדה בבית ואני מתחילה לשאול את עצמי - מה הלאה? ואז זה הכה בי – תובנת ההגירה הגדולה - אני לא רק שיניתי מקום מגורים אלא שיניתי את מי שהכרתי כעצמי . כל מה שהכרתי או חשבתי שאני יודעת על עצמי הוא עכשיו בסימני שאלה- אני אדם ציוני אבל גרה מחוץ לישראל אז מה זה אומר על הציונות שלי ועל הערכים שלי? ידעתי שאני קשורה להורים שלי אבל עכשיו אנחנו הכי רחוקים שאפשר, קשה למצוא זמן לדבר וגם להעביר בטלפון את מה שאני באמת רוצה, אז מה זה אומר? כיצד נראה הקשר שלי עם אחותי? עם חברות שלי? מי האנשים החדשים שאני פוגשת? מה מחבר בינינו ולמה אנחנו נפגשים? אני כבר לא עובדת במקצוע שלי אז מה זה אומר עלי? איזו אמא אני?
הבנתי שאני צריכה להגדיר דברים מחדש. הבנתי שעצרתי. עצרתי את הקריירה שלי, את חיי המשפחה שלי ואפילו קצת את עצמי. עכשיו אני צריכה להגדיר הכל מחדש וזה קצת מבאס כי לא ממש רציתי. היה לי טוב לפני זה ולא ביקשתי להשתנות. הדיאלוגים האלה ליוו אותי ברמה היומיומית במשך ימים ושבועות ולא פעם הורידו אותי. גיליתי מהר מאוד שרק מי שעבר תהליך של הגירה מסוגל להבין באמת מה עובר עלי וניסיתי למצוא לעצמי את הטוב בתהליך.
מה את באמת אוהבת באזור שלנו?
יש פה קצב אחר לגמרי שנותן לך לקחת אוויר ולעצור. הירוק פה מעלף-הלוואי והוא היה פחות יפה 😊 וזה מאוד ממלא אותי. אין כמו לרדת מהמטוס ולקחת אוויר שממלא לך את הריאות ולא לנשום לחות או אבק. חוץ מזה, יש משהו בהתנהלות היום יומית פה שהוא מאוד נעים ופחות מתוח.
סיפרת פה על המון אתגרים שהיו לך. מה עזר לך להתמודד איתם?
אני חושבת שקודם כל הבעל. הפכנו ליחידה משפחתית, שמאוד תומכת האחד בשני. זוגיות שבנויה על חברות היא מאוד חשובה לתהליך. חשוב לדבר ולתת מקום למצוקות האחד של השני. היכולת לסמוך אחד על השני ולהיות שם האחד בשביל השני היא חזקה מהכל.
דבר שני זה חברים טובים. אנשים שאתה מזהה, שהם נכנסים לך ללב ולא יוצאים. אנשים שעוברים איתך את אותן החוויות.
והדבר האחרון זאת הקהילה. וכשאני אומרת קהילה אני לא מתכוונת ברמת האנשים אלא ברמת הנוכחות ההוליסטית הארגונית. לדעת שבחגים יש מוסדות כמו חב"ד שאני יכולה ללכת אליהם, שיש מקומות כמו שהיה ה- Happy Nest לקחת את הילדים. מוסדות שקיים בהם משהו מוכר. אני הופכת להיות אמריקאית ובונה את החיים שלי במקום אחר אבל אני יודעת שבתוך הזרות יש לי את המקומות בהם אני יכולה למצוא את העברית, את החגים, את השירים וההומור הישראלי, את המוכר ואת מי שהייתי ומהמקום הבטוח הזה אני אוכל להתפתח. אני תמיד מקבילה את זה לשורשים של עץ- אם למישהו יהיו שורשים מספיק חזקים, אז העץ יהיה בריא יותר ויוכל לצמוח להרבה מקומות. אבל אם לא, כל דבר יוכל להעיף אותו ולנתק אותו. בקהילה הישראלית אני מוצאת את השורשים שלי ואז אני יכולה להתפתח ממקום של בטחון.
מה גרם לך לשנות את הכיוון המקצועי?
אני זוכרת כשהוויז שאל אותי אם אני נוסעת לעבודה ושם את הכתובת של פרד מאייר. זה היה ה-Wakeup call שלי- מיקה הייתה כבר בת שנה והבנתי שאני חייבת לצאת מהבית ולא משנה לאן. את העבודה הראשונה מצאתי כמנהלת משרד וזה היה אושר גדול. פתאום אני לבושה ולא בטרנינג. הרבה פעמים ברילוקשיין במיוחד כשאת לא עובדת את מאבדת ביטחון- האם אני זוכרת לכתוב אימיילים? האם אני זוכרת לעבוד עם אקסל? ממקום של ניהול תוכנית, עבודה עם משרדים ממשלתיים, גופים ציבוריים, ניהול של תקציבים, מהלכים וצוות של 20 אנשים, פתאום אני מאבדת ביטחון. וזה ישמע אולי מוזר אבל העבודה הייתה קרש קפיצה חשוב עבורי בבניית הביטחון שלי. אחרי שנה הבנתי שאני צריכה להמשיך הלאה והתחלתי לחפש עבודה אחרת. זה היה תהליך לא פשוט בגלל השוני התרבותי ובגלל שבשבילם, כל מה שעשיתי בארץ לא נחשב. אז להתחיל מאפס כמעט בגיל 40 זה קשה. ולהתראיין עם צעירים שרק סיימו קולג' ולא לעבור זה מתסכל.
יום אחד בעלי ראה שה IAC מחפשים דירקטור לסניף של סיאטל ושאל אותי אם אני מעוניינת. בהתחלה התלבטתי אבל אחרי שהתחלתי לקרוא על הארגון הרגשתי שהם מספרים את הסיפור שלי. הסיפור על הטלטלה, על משבר הזהות והצורך בשורש, במעין צינור הזנה תמידי. התחלתי להתראיין ובאפריל 2017 התקבלתי לתפקיד מנהלת סניף סיאטל ב- Israeli American Council.
מה למדת בתפקידך שם? אשמח לשמוע כמה דוגמאות
הדבר הראשון שלמדתי הוא ענווה, משהו שלא קיים הרבה אצלנו הישראלים. פתאום הבנתי מה זה אומר להיות יהודי ישראלי ואיזה מגוון של יהדות יש ברחבי העולם. לנו, שבאים ממדינת ישראל יש איזו תחושת בעלות על היהדות אבל לא אמורה להיות לנו. קיבלתי פרספקטיבה מאוד גדולה ורחבה.
בישראל נושא הזהות הוא לא נושא שהתעסקתי בו ביום יום שלי כי הוא היה שם, קיים כל הזמן. פה, כשאני חלק מקהילת מיעוט מחוץ לישראל זו האחריות שלי לבנות את הזהות שלי, מעבר לזהות האמריקאית. אני צריכה לבחור בביטוי היהודי שלי, לדבר אותו ולגרום לו להתממש בחיי ואם אני לא אעשה את זה, זה לא יקרה. הצורך להיות פעילה בתוך התהליך הזה חידד לי את האחריות שלי על התהליך. האם אני רוצה להתחבר דרך דת? ערכים? מסורת? היסטוריה? שפה? מה ייהרג ובל יעבור מבחינתי ומבחינת הילדים שלי- השפה? החברים? החגים? יש פה המון החלטות שהייתי צריכה לקבל. וזה גרם לי להתחיל דיאלוג מאוד בריא עם עצמי ועם הסביבה שלי. חוץ מזה כמובן למדתי על הקהילה שלנו ומי השותפים שלי בתוכה.
איך היית מגדירה את הקהילה של הישראלים בסיאטל?
כשאמרנו שאנחנו עוברים לסיאטל אמרו לנו- איזה כיף לכם, זו קהילה ממש ברמה. ואני מסכימה, זאת קהילה של אנשים שאפשר לפתח איתם שיח מפרה ומעורר, קהילה של אנשים מאוד ערכיים. זו גם קהילה מאוד חמה ותומכת, שאם תגיע בתור חדש ותבקש עזרה לא תהיה לבד כי היא מאוד מחבקת. זאת גם קהילה מאוד צעירה והומוגנית- רק באמצע שנות ה-90 כשמיקרוסופט התחילה לגייס התחילו להגיע לפה יותר ויותר ישראלים שגם נשארו. כלומר אנחנו מדברים על קהילה בת 30 שנה בערך, שזה לא הרבה זמן בחיי קהילה. חוץ מזה, הקהילה פה מתאפיינת באנשים שמגיעים בגילאי סוף 20 תחילת 30, רובם בעלי משפחות עם ילדים צעירים, שנמצאים בשלב בניית הקריירה והביסוס הכלכלי. כל אלו מעצבים את הפוקוס של האנשים, מה הם מחפשים, מה מעניין אותם כמשפחה וזה הופך את הקהילה למאוד הומוגנית. הדמיון יוצר תחושת אחדות גדולה אבל גם יוצר לחצים חברתיים וצורך ללכת עם הזרם ולהידמות לכלל. מבחינה דתית, רוב הקהילה היא חילונית, עם חיבור מאוד מסויים ליהדות.
גם את אמרת שהגעתם לשנתיים שלוש עד חמש ונשארתם. איך את מתמודדת עם השאלה הזו?
כולם (את רואה את לחץ הקהילה?) אמרו לנו שאנחנו עושים טעות להישאר על ויזת עבודה ושכדאי לנו להוציא גרין קארד. ומהרגע שהוצאנו גרין קארד כמו כולם אמרנו שעכשיו חייבים להישאר חמש שנים עד לאזרחות. וככה מצאנו את עצמנו נשארים יותר.
אתם יכולים לראות את עצמכם חוזרים לישראל?
היום אנחנו נמצאים בהמתנה לאזרחות. ברור לי שאם הבן הבכור שלי יתחיל פה תיכון הסיכוי שנחזור נמוך והוא כרגע בכיתה ז'. כלומר בשנה וקצת הקרובות אם נקבל את האזרחות, ובמיוחד לאור ההזדקנות של ההורים יש לנו שאיפה לחזור לארץ, אבל כמובן שכרגע אי אפשר לדעת כלום. המטרה שלי באזרחות היא להיות הוגנת כלפי הילדים שלי ולהשאיר עבורם דלת פתוחה ובמקביל לחזור בגיל מספיק נכון שאוכל עוד לבנות חיים בישראל ולהזדקן שם. אבל אני לא תמימה ואני יודעת שהמעבר לא יהיה פשוט גם כי הילדים נמצאים פה כבר הרבה שנים וגם כי לא פשוט להתחיל הכל מחדש בגילאי ה-40 פלוס.
לאחרונה קיבלת על עצמך תפקיד חדש בתור מנהלת קשת הארצית של ה IAC. ספרי לי קצת על המעבר הזה.
ידעתי כבר הרבה זמן שאני בשלה לעבור תפקיד ולהעביר את ניהול סניף סיאטל הלאה, הקורונה רק זימנה את ההזדמנות. אני מאוד שמחה על התפקיד הזה. כל החיים אנחנו מחפשים קהילה ושייכות אבל חיים קהילתיים אנחנו בעיקר מתחילים לחפש כשיש לנו ילדים. כשאנו הופכים למשפחה, אז אנחנו מתחילים לשאול שאלות כמו איך אני מחנכת אותם, מה הערכים שאני רוצה להקנות להם ועוד שאלות שקשורות לזהות. כלומר הקהילה סביב הזהות הישראלית – אמריקאית מתחילה לרוב במשפחות לילדים בגילאים הצעירים. אבל הרבה פעמים בקהילות צעירות כמו סיאטל, שמפוקסות על קריירה, ההורים עוד לא מספיק במודעות לזה. ההורים חושבים שלהראות סרטונים בעברית, להיפגש עם חברים, סבתא ששולחת ספרים ומשחקים זה מספיק ולצערי זה לא.
תוכנית קשת פונה לגילאים הצעירים ומתחילה לדבר איתם ועם המשפחה שלהם על זהות. מטרת התוכנית לחבר את המשפחה לקהילה דרך הדור הצעיר, דרך החיבור שלו לעברית למורשת ולישראליות.
מה המסר שהיית רוצה להעביר למשפחה חדשה שמגיעה לפה?
הדבר הראשון שתדעו הוא שאתם לא לבד. תמצאו את מערכות התמיכה שלכם כי אתם נמצאים בתהליך של שינוי. מערכות תמיכה יכולות להיות מוסדות, ארגונים, אנשים אבל אל תישארו לבד.
הדבר השני הוא תבואו בענווה ותהיו פתוחים ללמידה. אל תבואו ממקום שאומר "אני יודע הכל". שבע שנים אחרי וגם אני ממשיכה ללמוד פה כל הזמן דברים חדשים על החיים שלי, לשאול שאלות ולגלות עוד הזדמנויות.
והדבר האחרון הוא נשימה- תנו לעצמכם זמן לנשום, להיות בחוויה, לא להיבהל וגם ולא לרוץ כל הזמן קדימה.
ואנחנו מחכים לכם פה!
איפה אפשר להשיג אותך?
אפשר לפנות אלי דרך המייל vered@israeliamerican.org אני תמיד שמחה להכיר ולעזור!
קישור לאתר ה-IAC ניתן למצוא פה.