גדלתי בבית ממוצא אשכנזי, מה שאומר שלא נחשפתי למאכלים כמו קובות או טבית עד שפגשתי את בעלי. מה שהוביל לסיפור הבא-
כשאני ובעלי רק התחלנו לצאת הוא הזמין אותי לארוחת ערב עם המשפחה שלו. כמובן שממש התרגשתי לפגוש אותם בפעם הראשונה, ולכן הגעתי רעבה ונרגשת לארוחת הערב. זה היה שילוב מסוכן, כי ברגע שהוגשו המאכלים לשולחן וראיתי אוכל שאני לא מכירה התחלתי לבכות! בפגישה הראשונה עם ההורים של החבר שלי!
אמא שלו כמובן לא הבינה מה קורה לי, בעלי לעתיד רץ אחרי לחדר והריץ תסריטים בראש של "את מי הבאתי הביתה לעזאזל" ואני? הייתי נבוכה בטירוף ורעבה בטירוף. (עם השנים הוא ילמד שאני לא מסוגלת להיות רעבה ושפויה).
הוא הבטיח לי פיצה אח"כ אם אהיה רעבה ואז חזרנו לשולחן. וכשנרגעתי מכל הלחץ והציפיות הסתכלתי מסביבי באמת. וטעמתי מהאוכל. ופתאום לא הבנתי על מה היתה כל המהומה-האוכל היה מעולה וטעים!
מאז עברו הרבה שנים, הכרתי הרבה מאכלים שלא טעמתי קודם ואפילו למדתי לבשל אותם. אבל שתבינו- עד היום אני ובעלי לא מצליחים לעמוד בסטנדרטים של חמותי, גם כשאנחנו עוקבים בדייקנות אחרי המתכון. כנראה ככה זה כשאתה שואל כמה מלח לשים והתשובה היא "שלושה סיבובים".
אצל אורי הבן שלי מדובר היה באהבה מביס ראשון ואם תשאלו אותו מה המאכל הביתי האהוב עליו ביותר התשובה תהיה "קובות". אז ברור שהיינו חייבים ללמד אותו איך מכינים.
מצרפת את המתכון לקובות של מירי חן. בתיאבון!
